רשומות
Mobb Deep - The Infamous - 1995 - Revisit
הסיקור הזה הוא חידוש של זה:
http://thecrackspotv4.blogspot.com/2009/02/mobb-deep-infamous-1995.html
מוב דיפ, הם צמד שמגיע משכונת קויינס ברידג' שבניו יורק(ביתם של נאס, קורמגה, סקרובול וטראג'די קדאפי) והם התחילו את דרכם עוד בסוף שנת 89 בתור Poetical Profits אבל מהר מאוד שינו את השם הזה למוב דיפ כדי לשקף על המעמד שלהם "ברחוב".
בתור צמד מקומי היה להם הרבה מאוד מזל בתעשיה, הם קיבלו חוזה הקלטות מ 4th & B'way בשנת 92 ואפילו זכו לכבוד להכניס את אחד השירים שלהם לאחד מהתקליטי הסינגל של גאנגסטאר בשם Cop Hell. בתוך פחות משנה הם שיחררו את האלבום הראשון שלהם Juvenile Hell שכלל את הליהיטים המינוריים Hit It from the Back ו Peer Pressure אבל בסופו של דבר נכשל מצעדים ומכר בערך 40 אלף עותקים ומשם הדרך החוצה מהלייבל הייתה מהירה מאוד.
אחרי שהם נשארו בלי לייבל המזל לא הפסיק להעיר להם פנים ואחרי שהם עבדו על דמו חדש שהגיע לידיים של בכיר ב Loud Records(ביתם של וו טאנג, MOP, אקזיביט ודד פרז) הוא החתים אותם מידית ונתן להם היזדמנות שניה מה שלא קורה יותר מדי בתעשיית המוזיקה.
הם לא לקחו את ההיזדמנות השניה שלהם כמובן מאליו והחליטו להשקיע ולתת 1000 אחוז מעצמם לאלבום הזה. הבוק לקח על עצמו את ההפקות של האלבום הזה ודאג לרקע(עם קצת עזרה מקיוטיפ) וביחד עם פרודיג'י הם החליטו לא לעשות יותר דברים כמו Hit It from the Back והפכו את האלבום הזה לסוג של סרט שמשקף את המציאות העגומה בשכונה שלהם.
הם שיחררו את הסינגל הראשון שלהם Shook Ones Pt. II שהפך לקלאסיקה מחתרתית בין לילה ומאוחר יותר גם זכה להרבה הצלחה מסחרית ואחריו גם הסיגל השני, Survival of the Fittest, שפחות המצליח אבל ביסס את מוב דיפ כהדבר הבא לפרוץ. כשיצא האלבום הוא נמכר די טוב ובסופו של דבר מכר מעל לחצי מליון עותקים בלי סיגלים מפורסמים מדי ובלי Radio Friendly סאונד. הביקורות גם הם היו חיוביות מאוד בכל מקום ואנשים במהרה שכחו את הפאשלה של האלבום הראשון שלהם והפכו את אינפמוס "לבכורה הבלתי רישמית" שלהם.
באלבום הזה מלבד ביג נויד(שגם זכה לאירוח באלבום הקודם, אבל תאכלס כולם יזכרו אותו תודות לוורס המעולה שלו ב Give Up the Goods) והחבר ילדות שלהם וה Weed Carrier הנצחי שלהם הם גם הביאו את השכן שלהם נאס, את חברי הלייבל שלהם Raekwon ו Ghostface Killah ואת Q-Tip שגם עזר להם קצת בהפקות באלבום הזה(פחות עזר, יותר שם את השם שלו בקרדיטים).
מהשניה הראשונה של האלבום הזה ניתן לשמוע איזה שיונוי משמעותי עברו מוב דיפ בעיקר מבחינת הביטים, הבוק שלקח על עצמו את עול ההפקות סוג של המציא סאונד חדש לגמרי שלפי מה שאומרים מבוסס מאוד על ריזה בשילוב של קיוטיפ אבל תאכלס שונה מאוד משניהם ומיוחד בדרך שלו. הסאונד שלו ברובו מבוסס על טופים חזקים, דומיננטיים וקודרים וסימפולי לופים של קלידים לרוב שמספקים סאונד אפל מאוד לאלבום שיושב בול על הנושאים הלא כל כך ידידותיים של האלבום הזה.
מבחינה מילולית רוב האלבום לא מקורי מדי והוא מדבר על נושא אחד בולט, חיי רחוב של בני נוער ומתבגרים בקווינס ברידג' ועל הדברים(הרעים לרוב) שעוברים עליהם כל יום, הדוגמאות הכי בולטות לזה ניתן למצוא כבר בשיר הראשון, The Start of Your Ending (41st Side) שאמור מהשיר הראשון להמחיש למאזינים שלהם מה זה קויינס ברידגי והפך לסוג של שיר יצוג לרובע הקטן שלהם, 41st Side. כך גם הסינגל השני של האלבום, Survival of the Fittest, שעד היום נחשב לאחד הדברים הכי מוצלחים שהצמד הזה עשה, מתאר בצורה מאוד ברורה את חיי הרחוב של השכונה ביחד עם Shook Ones Pt. II שהפך לסוג של המנון של הצמד שהיום מוכר בעיקר אצל הצעירים בתור "הביט מ8 מייל".
אם בכל זאת אתם מחפשים קצת מקוריות באלבום ניתן למצוא קצת שהיא גם מהולה בסיפורי פשע וחיי רחוב למיניהם כמו השיר Temperature's Rising שהיה הסינגל השלישי שמדבר על אח של הבוק( Killa Black) שהיה עבריין די מוכר בקויינס ושני הראפרים כותבים לו מכתבים או שולחים לו הודעה קולית בטלפון כשהוא בעצמו נמלט מהחוק בגלל רצח. השיר הזה לא מהבולטים באלבום הזה אצל רוב האנשים אבל בעיקרון מדובר באחד השירים היותר מעניינים של מוב דיפ הרבה בזכות הוורס של פרודיג'י והביט למרות שהוא כל כך פשוט הוא כל כך אפקטיבי ומשתלב טוב באלבום הזה.
גם Trife Life ניתן לקטלג כיציאה מהקופסה באלבום הזה(אבל רק קצת) שמביא איתו קצת סטוריטלינג(שפרודיג'י לא מתקשה איתו בכלל) כאשר מדבר על מצבים לא נעימים ששני החברה האלה נכנסו עליהם שגם הוא מביא איתו את אחד הביטים היותר קודרים באלבום. ולרשימה הזאת אפשר בהחלט להוסיף את השיר Drink Away the Pain (Situations), שמדבר ברובו על התמכרות לאכוהול(עד הוורס של קיוטיפ שהיה לא ממש קשור לשיר) כאשר שניהם משווים את השתיה לבחורה ופרודיג'י מדבר אפילו על איך הוא "לקח את הבתולין" של הקונייק Hennessy ומאז שהוא נתן בה באו כל השאר אחריו.
האלבום ידוע גם כמקום טוב ל Posse Cuts ואורחים מעניינים הבולט בינהם הוא כמובן Eye for a Eye (Your Beef Is Mines) שמארח את נאס ורייקוון ולראשונה בשיר הזה נאס הישתמש בכיוי "Nas Escobar" והביא איתו את האלטר אגו העתידי שלו. השיר אומנם לא מתוחכם מדי מבחינה מילולית ודי נבלע ברקע מהבחינה הזאת אבל על ביט כזה ואורחים כאלה אי אפשר להיתעלם מהשיר הזה פשוט. השיר Give Up the Goods (Just Step) שגם הוא מכיל אירוח מעניין ביותר של Big Noyd שאולי הביא את הוורס הכי טוב בקריירה שלו פה. שלושת הראפרים מדברים כל כסף בשיר הזה ועל הזה שהם ישתמשו בכל דרך להשיג אותו ולחיות בעושר.
עוד posse cut מעניין הוא Right Back at You שמארח את ביג נויד, רייקוון וגוסט שמכיל את אחד הביטים היותר עוצמתיים של האלבום הזה והדבר הכי מעצבן בשיר הזה הוא שריי וגוסט נאלצים לחלוק וורס אחד בלבד בינהם ונויד קיבל וורס שלם בשבילו. בכל מקרה מדובר בשיר מעולה שלא נופל מרוב הקלאסיקות באלבום.
הסיומת של האלבום לא הייתה יכולה להיות טובה יותר ונותנת תחושת סיכום וסגירה לאלבום הזה שמכילה שלושה וורסים נהדרים(אחד מהם של ביג נויד) והרבה Shout outs לקראת הסוף שמתמזגים מעולה עם השיר וכל זה על אחד הביטים היותר טובים שהבוק הפיק אי פעם.
לסיכום אני יכול להגיד שמדובר באחת הקלאסיקות הכי גדולות שהיפ הופ ראה, אומנם האלבום הזה מוגבל לנושא אחד בעיקר והוא חייב הרחוב של Hav ו P, אבל אולי זה היופי הגדול של האלבום הזה. שני ילדים בני 19 שמדברים על מציאות שרוב האנשים בעולם בכלל לא מכירים אותה(ילדים או מבוגרים) ועושים את זה בצורה כל כך ברורה ומוחשית...במיוחד הוורסים של פרודיג'י. וכל זה על ביטים קודרים שנותנים סאנדטראק מושלם לסיפורים שלהם שמלאים בדברים שליליים ללא טיפה חיובית אחת בדיוק כמו הביטים שלהם שאם נשווה אותם למזג אוויר אז הם הימים הכי גשומים בשנה ללא טיפה קטנה של שמש בשמיים.
אני מניח שהיפ הופ הדס כבדים מכירים וחרשו את האלבום הזה מקצה לקצה אבל למאזינים החדשים יותר שעדין לא ממש מכירים או רק שמעו את השם שלהם(או ראו את הבאטל האחרון של 8 מייל) חייבים להשיג את האלבום הזה דחוף. ניתן להוריד אותו בקלות כמובן אבל אני ממליץ מאוד על קניה, אלבום שעולה בסיביבות ה 50 שקל שמצדיק כל אגורה שתבזבזו עליו ויותר אפילו.
כמובן הציון הסופי שלו הולך להיות 5 מתוך 5 וללא ספק אחד האלבומים האהובים עלי שאצלי אישית, היה אחד הגורמים(Hell on Earth היה הראשון שלהם ששמעתי) שהיפנו אותי להיפ הופ האמיתי והאהוב עלי עד היום מתקופת שנות התישעים.
http://thecrackspotv4.blogspot.com/2009/02/mobb-deep-infamous-1995.html
מוב דיפ, הם צמד שמגיע משכונת קויינס ברידג' שבניו יורק(ביתם של נאס, קורמגה, סקרובול וטראג'די קדאפי) והם התחילו את דרכם עוד בסוף שנת 89 בתור Poetical Profits אבל מהר מאוד שינו את השם הזה למוב דיפ כדי לשקף על המעמד שלהם "ברחוב".
בתור צמד מקומי היה להם הרבה מאוד מזל בתעשיה, הם קיבלו חוזה הקלטות מ 4th & B'way בשנת 92 ואפילו זכו לכבוד להכניס את אחד השירים שלהם לאחד מהתקליטי הסינגל של גאנגסטאר בשם Cop Hell. בתוך פחות משנה הם שיחררו את האלבום הראשון שלהם Juvenile Hell שכלל את הליהיטים המינוריים Hit It from the Back ו Peer Pressure אבל בסופו של דבר נכשל מצעדים ומכר בערך 40 אלף עותקים ומשם הדרך החוצה מהלייבל הייתה מהירה מאוד.
אחרי שהם נשארו בלי לייבל המזל לא הפסיק להעיר להם פנים ואחרי שהם עבדו על דמו חדש שהגיע לידיים של בכיר ב Loud Records(ביתם של וו טאנג, MOP, אקזיביט ודד פרז) הוא החתים אותם מידית ונתן להם היזדמנות שניה מה שלא קורה יותר מדי בתעשיית המוזיקה.
הם לא לקחו את ההיזדמנות השניה שלהם כמובן מאליו והחליטו להשקיע ולתת 1000 אחוז מעצמם לאלבום הזה. הבוק לקח על עצמו את ההפקות של האלבום הזה ודאג לרקע(עם קצת עזרה מקיוטיפ) וביחד עם פרודיג'י הם החליטו לא לעשות יותר דברים כמו Hit It from the Back והפכו את האלבום הזה לסוג של סרט שמשקף את המציאות העגומה בשכונה שלהם.
הם שיחררו את הסינגל הראשון שלהם Shook Ones Pt. II שהפך לקלאסיקה מחתרתית בין לילה ומאוחר יותר גם זכה להרבה הצלחה מסחרית ואחריו גם הסיגל השני, Survival of the Fittest, שפחות המצליח אבל ביסס את מוב דיפ כהדבר הבא לפרוץ. כשיצא האלבום הוא נמכר די טוב ובסופו של דבר מכר מעל לחצי מליון עותקים בלי סיגלים מפורסמים מדי ובלי Radio Friendly סאונד. הביקורות גם הם היו חיוביות מאוד בכל מקום ואנשים במהרה שכחו את הפאשלה של האלבום הראשון שלהם והפכו את אינפמוס "לבכורה הבלתי רישמית" שלהם.
באלבום הזה מלבד ביג נויד(שגם זכה לאירוח באלבום הקודם, אבל תאכלס כולם יזכרו אותו תודות לוורס המעולה שלו ב Give Up the Goods) והחבר ילדות שלהם וה Weed Carrier הנצחי שלהם הם גם הביאו את השכן שלהם נאס, את חברי הלייבל שלהם Raekwon ו Ghostface Killah ואת Q-Tip שגם עזר להם קצת בהפקות באלבום הזה(פחות עזר, יותר שם את השם שלו בקרדיטים).
מהשניה הראשונה של האלבום הזה ניתן לשמוע איזה שיונוי משמעותי עברו מוב דיפ בעיקר מבחינת הביטים, הבוק שלקח על עצמו את עול ההפקות סוג של המציא סאונד חדש לגמרי שלפי מה שאומרים מבוסס מאוד על ריזה בשילוב של קיוטיפ אבל תאכלס שונה מאוד משניהם ומיוחד בדרך שלו. הסאונד שלו ברובו מבוסס על טופים חזקים, דומיננטיים וקודרים וסימפולי לופים של קלידים לרוב שמספקים סאונד אפל מאוד לאלבום שיושב בול על הנושאים הלא כל כך ידידותיים של האלבום הזה.
מבחינה מילולית רוב האלבום לא מקורי מדי והוא מדבר על נושא אחד בולט, חיי רחוב של בני נוער ומתבגרים בקווינס ברידג' ועל הדברים(הרעים לרוב) שעוברים עליהם כל יום, הדוגמאות הכי בולטות לזה ניתן למצוא כבר בשיר הראשון, The Start of Your Ending (41st Side) שאמור מהשיר הראשון להמחיש למאזינים שלהם מה זה קויינס ברידגי והפך לסוג של שיר יצוג לרובע הקטן שלהם, 41st Side. כך גם הסינגל השני של האלבום, Survival of the Fittest, שעד היום נחשב לאחד הדברים הכי מוצלחים שהצמד הזה עשה, מתאר בצורה מאוד ברורה את חיי הרחוב של השכונה ביחד עם Shook Ones Pt. II שהפך לסוג של המנון של הצמד שהיום מוכר בעיקר אצל הצעירים בתור "הביט מ8 מייל".
אם בכל זאת אתם מחפשים קצת מקוריות באלבום ניתן למצוא קצת שהיא גם מהולה בסיפורי פשע וחיי רחוב למיניהם כמו השיר Temperature's Rising שהיה הסינגל השלישי שמדבר על אח של הבוק( Killa Black) שהיה עבריין די מוכר בקויינס ושני הראפרים כותבים לו מכתבים או שולחים לו הודעה קולית בטלפון כשהוא בעצמו נמלט מהחוק בגלל רצח. השיר הזה לא מהבולטים באלבום הזה אצל רוב האנשים אבל בעיקרון מדובר באחד השירים היותר מעניינים של מוב דיפ הרבה בזכות הוורס של פרודיג'י והביט למרות שהוא כל כך פשוט הוא כל כך אפקטיבי ומשתלב טוב באלבום הזה.
גם Trife Life ניתן לקטלג כיציאה מהקופסה באלבום הזה(אבל רק קצת) שמביא איתו קצת סטוריטלינג(שפרודיג'י לא מתקשה איתו בכלל) כאשר מדבר על מצבים לא נעימים ששני החברה האלה נכנסו עליהם שגם הוא מביא איתו את אחד הביטים היותר קודרים באלבום. ולרשימה הזאת אפשר בהחלט להוסיף את השיר Drink Away the Pain (Situations), שמדבר ברובו על התמכרות לאכוהול(עד הוורס של קיוטיפ שהיה לא ממש קשור לשיר) כאשר שניהם משווים את השתיה לבחורה ופרודיג'י מדבר אפילו על איך הוא "לקח את הבתולין" של הקונייק Hennessy ומאז שהוא נתן בה באו כל השאר אחריו.
האלבום ידוע גם כמקום טוב ל Posse Cuts ואורחים מעניינים הבולט בינהם הוא כמובן Eye for a Eye (Your Beef Is Mines) שמארח את נאס ורייקוון ולראשונה בשיר הזה נאס הישתמש בכיוי "Nas Escobar" והביא איתו את האלטר אגו העתידי שלו. השיר אומנם לא מתוחכם מדי מבחינה מילולית ודי נבלע ברקע מהבחינה הזאת אבל על ביט כזה ואורחים כאלה אי אפשר להיתעלם מהשיר הזה פשוט. השיר Give Up the Goods (Just Step) שגם הוא מכיל אירוח מעניין ביותר של Big Noyd שאולי הביא את הוורס הכי טוב בקריירה שלו פה. שלושת הראפרים מדברים כל כסף בשיר הזה ועל הזה שהם ישתמשו בכל דרך להשיג אותו ולחיות בעושר.
עוד posse cut מעניין הוא Right Back at You שמארח את ביג נויד, רייקוון וגוסט שמכיל את אחד הביטים היותר עוצמתיים של האלבום הזה והדבר הכי מעצבן בשיר הזה הוא שריי וגוסט נאלצים לחלוק וורס אחד בלבד בינהם ונויד קיבל וורס שלם בשבילו. בכל מקרה מדובר בשיר מעולה שלא נופל מרוב הקלאסיקות באלבום.
הסיומת של האלבום לא הייתה יכולה להיות טובה יותר ונותנת תחושת סיכום וסגירה לאלבום הזה שמכילה שלושה וורסים נהדרים(אחד מהם של ביג נויד) והרבה Shout outs לקראת הסוף שמתמזגים מעולה עם השיר וכל זה על אחד הביטים היותר טובים שהבוק הפיק אי פעם.
לסיכום אני יכול להגיד שמדובר באחת הקלאסיקות הכי גדולות שהיפ הופ ראה, אומנם האלבום הזה מוגבל לנושא אחד בעיקר והוא חייב הרחוב של Hav ו P, אבל אולי זה היופי הגדול של האלבום הזה. שני ילדים בני 19 שמדברים על מציאות שרוב האנשים בעולם בכלל לא מכירים אותה(ילדים או מבוגרים) ועושים את זה בצורה כל כך ברורה ומוחשית...במיוחד הוורסים של פרודיג'י. וכל זה על ביטים קודרים שנותנים סאנדטראק מושלם לסיפורים שלהם שמלאים בדברים שליליים ללא טיפה חיובית אחת בדיוק כמו הביטים שלהם שאם נשווה אותם למזג אוויר אז הם הימים הכי גשומים בשנה ללא טיפה קטנה של שמש בשמיים.
אני מניח שהיפ הופ הדס כבדים מכירים וחרשו את האלבום הזה מקצה לקצה אבל למאזינים החדשים יותר שעדין לא ממש מכירים או רק שמעו את השם שלהם(או ראו את הבאטל האחרון של 8 מייל) חייבים להשיג את האלבום הזה דחוף. ניתן להוריד אותו בקלות כמובן אבל אני ממליץ מאוד על קניה, אלבום שעולה בסיביבות ה 50 שקל שמצדיק כל אגורה שתבזבזו עליו ויותר אפילו.
כמובן הציון הסופי שלו הולך להיות 5 מתוך 5 וללא ספק אחד האלבומים האהובים עלי שאצלי אישית, היה אחד הגורמים(Hell on Earth היה הראשון שלהם ששמעתי) שהיפנו אותי להיפ הופ האמיתי והאהוב עלי עד היום מתקופת שנות התישעים.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה