The Death Of A Hip Hip Titan.

היפ הופ הוא מהסגנונות המוזיקליים האלה, שברגע שהכסף מדבר האיכות עפה מהחלון. זה לא כמו קהל המאזינים של רוק לדוגמה שיש מספיק אנשים שיתנו אוזן קשבת ל Old Timers למיניהם שיחזרו אחרי 20 שנה לעשות אלבום וימכרו כמה מליונים בלי להקריב את הסאונד המקורי שלהם ובלי לאכזב את מעריצי הליבה לשהם.

היפ הופ זה יותר סגנון טרנדים, להיטים ובני נוער עם זכרון של דג זהב שמזלזלים בדורות הקודמים בטענה שזה "לא טרי" ויעדיפו לשמוע ילד בן 16 שנשמע כמו מפגר(בלי לפגוע באף אחד) על ביט אלקטרוני ומונוטוני בלי תוכן מילולי ממשי.

אפילו הענקים הגדולים של ההיפ הופ שחיים היום, שהם אפשר להגיד נאס וג'י זי שנשארו רלוונטים למשך 2 עשורים החלו להידרדר בצורה קיצונית, אבל איתם זה תמיד היה ברור ותמיד הייתה להם נטיה להקריב איכות למטרת מכירות אבל הפעם אני מדבר על אחד שמבחינתי היה אחד מהעמודים שמחזיקים את ההיפ הופ על הכתפיים שלהם במשך 20 שנה כבר, כן אני מדבר על קומון
הוא אומנם לא התחיל את הקריירה שלו ממש טוב והאלבום הראשון שלו Can I Borrow a Dollar? היה גרוע מינימום אבל בין לילה הוא עבר שינוי מוחלט ושיחרר את אחד השירים הכי טובים בהיסטוריה, I Used to Love H.E.R., שגרר הרבה מאוד אנשים אחריו וגם קצת אש מצידו של אייס קיוב וחבריו על זה שהאשים את הגאנגסטה ראפ בהידרדרות של ההיפ הופ ומטפורית כינה את הסגנון Boyz In Da Hood. קומון שהיה ראפר מאוד מצפוני, לא אגרסיבי ומאוד מכבד את האחר לא רצה להיכנס לביף ואמר בכמה היזדמנויות שהוא מעריץ די גדול של אייס קיוב, שלו זה לא הזיז והתקיף באכזריות את קומון בשיר הראשון של Westside Connection ביחד, Westside Slaughterhouse.
קומון כדי להגן על עצמו החזיר לקיוב עם The Bitch in Yoo שדאג להדגיש את הצביעות של אייס קיוב ולהציג את הגירסא שלו בכל הבאלגן הזה.

אחרי שהביף עבר לו, קומון המשיך לעשות את מה שהוא עשה הכי טוב, מוזיקה טובה וגם כאשר הוא מצא הצלחה מסחרית לא קטנה עם One Day It'll All Make Sense ו Like Water for Chocolate(שהשיג לו את תקליט הזהב הראשון שלו) הוא לא היתפשר ולא היתכופף בפני הלייבלים ועשה את המוזיקה שלו ושיחרר סינגלים כמו The 6th Sense שלא עזר לו למכור מליונים אבל ביסס אותו כאמד מהאמסיז היותר טובים אז. גם כאשר הוא חתם אצל קניה ווסט ומצא הצלחה מסחרית יותר גדולה מזאת אפילו הוא הצליח יפה לשבת על הגדר בין מסחרה לבין להיות אמיתי לגרעין שלו ועשה אלבום שריצה את כולם עם סאונד חדשני ביותר שדיבר לשני הצדדים, כן אני מדבר על Be שעד היום כנראה האלבום האהוב עלי שלו.
הוא המשיך באותה המסורת לאלבום הבא שלו Finding Forever תחת המטריה של קניה ווסט אבל מאז הדברים התחילו להישתבש קצת, האלבום הבא שלו שיצא שנה מאוחר יותר הוא החליט לשים את קניה ווסט בצד ולהישתמש בפארל בתור המפיק העקרי באלבום ולעשות אלבום עם סאונד אלקטרוני כבד בגלל טרנד שהיה אז שהרגיש למעריצים הוותיקים שלו כמו יריקה בפנים הרבה יותר מהיתנסות כמו שהוא עשה לדוגמה עם האלבום Electric Circus בעבר כאשר עירבב מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ וניאו סול.
3 שנים עברו מאז וקומון חזר לכותרות והתחיל לעבוד על אלבום נוסף קרא לו The Dreamer/The Believer וטען לקאמבק גדול שלו אך כאשר האלבום יצא הוא העלה אצלי לפחות יותר שאלות מתשובות. אחת הן הייתה "מה לעזאזל הוא חשב לעצמו כשהוא עשה אלבום מהול לגמרי בפופ" ודבר שני כמובן השיר "Sweet" שלפי מה שהוא אמר, הטיח ביקורת בראפרים שהפכו "למתוקים" ולא עושים יותר הרדקור. באותו הרגע הרגשתי שקומון מעמיד במבחן(קל מאוד) את האינטלגנציה של המעריצים שלו ומזלזל בהם קשות. בסוף היסתבר שקומון כיוון את הדיס הזה לכיוונו של דרייק, הנקבה הכי גדולה בהיפ הופ שעשה אלבום שאמא שלו תוכל לשמוע אותו עם חיוך על הפנים.
הוא לא נתן לביף לנוח שם הוא המשיך לעשות ראיונות קולניים שבהם הוא מדבר על דרייק ומתארח במיקסטייפ של ריק רוס וממשיך לרדת עליו. אז לאן הראפר המכובד, המצפוני והנחמד נעלם? ומתי החיה רעבת הכסף הזאת היתעוררה שתעשה הכל כדי למכור כמה עותקים גם על חשבון המעריצים שהובילו אותו לאורך כל הדרך. הקרמה אבל עשתה את שלה, וקומן עד היום בקושי מצליח לעבור את ה 100 אלף עותקים בארה"ב גם אחרי ביף מתוקשר עם הסופרסטאר הכי גדול היום.

ובנימה אישית יותר....
קומון, תודה על כל השנים הנהדרות ועל מורשת האלבומים הטובים שהשארת לנו ואני מניח שזאת הפעם האחרונה שאני מקשיב לאלבומים חדשים שלך או לוקח אותך ברצינות.
שלך, מעריץ כבד ועצבני.