רשומות
Common - One Day Itll All Make Sense - 1997
האלבום השלישי של קומון שיצא 3 שנים אחרי האלבום הקודם שלו שזכה להרבה מאוד אהבה מהמעריצים שלו והמבקרים אבל מכר מספר אפסי של עותקים. היציאה שלו עוקבה בגלל שקומון הפך לאבא קצת אחרי שהאלבום הראשון שלו יצא וכתוצאה מזה חלק מהתכנים של האלבום הושפעו מזה.
קומון החליט לא ממש לשנות הרבה, וגם הפעם החליט להישתמש במפיק No I.D. שהפיק את רוב האלבום מלבד מספק מצומצם של שירים שבהם קומון הישתמש ב Spike Rebel, Dug Infinite, The Roots, Ynot ו Karriem Riggins. לאלבום הזה הוא החליט להביא הרבה אורחים שונים ומגוונים כגון: Lauryn Hill, De La Soul, Cee-Lo, Erykah Badu, Black Thought, Q-Tip, Chantay Savage, Canibus וכרגיל של אבא שלו, Lonnie Lynn, בשיר האחרון.
למרות הפרופיל הגבוה של האלבום, הרבה אורחים מפורסמים וסינגלים מצליחיםן יחסית האלבום לא מכר יותר מדי ועד היום מגרד את ה 250 אלף אבל עדין ראה ביקורות טובות. המעריצים מצידם לא הכי אהבו את האלבום.
האלבום פותח באינטרו די מעצבן ועובר לטראק הראשון האמיתי באלבום, Invocation, שנשמע כאילו הוא נגזר מ Resurrection. הטראק הוא קצר מאוד ומהר מאוד עובר לטראק השלישי, Real Nigga Quotes, שמבחינתי הפתיחה האמיתית של האלבום! Dug Infinite שהפיק את השיר הזה עשה עבודה נהדרת והביא את הביט הכי טוב שלו אולי וקומון נשמע לא פחות ממדהים.
האלבום עובר לסינגל הראשון של האלבום, Retrospect for Life, שמארח את לורין היל ולמרות שהליריקס של קומון לא רעים בכלל השיר הזה ארוך ומשעמם והרבה בגלל הפזמון הנדוש והביט המשעמם. אבל אחרי שהשיעמום נגמר לו מגיע השיר המקפיץ, Gettin' Down at the Amphitheater, שמארח בו את דה לה סול(יותר נכון 2 חברים מדה לה סול) ועושים שיר מסיבות לא רע בכלל על ביט מגניב של NO ID שיותר מאוחר מוחזר ע"י אלקמיסט ואמיל.
עוד נקודה בולטת מאוד באלבום היא בשיר, G.O.D. (Gaining One's Definition), ביחד עם Cee-Loo הם עושים שיר מעולה על ביט שקט של No I.D..
השיא של האלבום הוא בסדרת השירים Stolen Moments, שנפרסת לשלושה חלקים שמדברים על איך שהדירה של קומון נשדדת והוא מחפש אחרי הגנבים, כל שיר כולל ביטים שונים(וטובים) ושניים מהשירים כוללים גם שני אורחים, Black Thought ו Q-Tip.
בשיר Making a Name for Ourselves, קומון החליט לארח אז את הראפר החדש קאניבס שאומנם לא מרשים פה ממש, קומון לעומת זאת דווקא קורע פה.
האלבום נגמר בסופו של דבר עם אחד הסינגלים Reminding Me (Of Sef)(אם לא מחשיבים את האוטרו) שגם הוא משעמם לצערינו כמו שני האחרים.
האלבום הזה נשמע קצת כמו המשך Resurrection. מבחינת ביטים האלבום הזה פוגע לרוב אבל עדין טעון שיפור, כך גם קומון שעדין רחוק מהשיא שלו אבל כמובן מראה לכולם שהוא ראפר שמגיע לו הרבה כבוד ושיר כמו I Used to Love H.E.R לא נוצר בטעות. החיסרון הכי גדול באלבום זה הסקיטים וגם קטע ספוקן וורד די ארוך מה שיוצר בסופו של דבר אלבום ארוך מדי. וכמובן הסינגלים שכולם בלי יוצא מהכלל נשמעו מעפנים ונדושים.
האם לקנות את האלבום הזה...? לא הייתי ממהר ממש להוציא על זה כסף. זה אלבום טוב אבל יש בו לא מעט פילטרים ושירים לא מעניינים. רק המעריצים הכבדים של קומון, הייתי ממליץ לכם להוציא כסף על זה. כל השאר תורידו ותשמרו את הכסף לאלבומים טובים יותר שלו(כמו BE או Like Water for Chocolate).
בסופו של דבר אני אתן לאלבום הזה 3.5 כוכבים, אם קומון היה מעיף כמה מהשירים הפחות רצויים באלבום הזה, האלבום בכיף היה יכול להיות קלאסיקה.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה