EPMD - Unfinished Business - 1989

EPMD - Unfinished Business - 1989

EPMD(להזכירכם הוא צמד ראפרים/מפיקים מניו יורק) אחרי ההצלחה המסחרית(מעל לחצי מליון עותקים נמכרו בארה"ב) והביקורות המעולות של אלבומם הראשון, Strictly Business, הם לא חיכו הרבה זמן ובתוך שנה הם שיחררו לאוויר העולם אלבום נוסף. האלבום Unfinished Business, ממנו התחילה מסורת ארוכה. ראשית המילה ביזנס שהופיע בכל אחד משמות האלבומים שלהם ואחד מהשירים חייב להיקרא Jane.
בדומה לאלבום הקודם גם זה קיבל ביקורות טובות ומכר מעל לחצי מליון עותקים וגם האלבום הזה בדומה לקודם כולו הופק ע"י EPMD עם תמיכה מצידו של הדיג'י שלהם DJ Scratch והיה חסר אורחים מלבד טראק אחד שאירח את K-Solo(אתם יודעים, האח הגדול של רדמן והפחות מפורסם ממנו גם).

אחרי האלבום הזה, הלייבל שלהם Fresh/Sleeping Bag Records עמד בפני פשיטת רגל והם מכרו את החוזים של ההרכב לדף ג'אם שעבדו שם מאז אבל זה כבר מידע לסיקור אחר...

EPMD לא שינו נוסחה בכלל מהאלבום הקודם והמשיכו בסטייל הפנאן והקליל שלהם שמלא בשירי מסיבות, אגו, בחורות וכל דבר שהולך ביחד עם Fun. וכך גם הביטים שהיו מפוצצים בסאמפלים וסקראצים מגניבים.
האלבום נפתח בצורה חזקה עם השיר So Wat Cha Sayin' שהיה גם הסינגל הראשון והיחיד מהאלבום, שבו אריק סרמון מפגין המון ביטחון עצמי על המיקרופון והשיר עצמו דומה מאוד לסטייל של האלבום הקודם שלהם שזה כבר דבר טוב. גם כשזה מגיע לשיר השני(Total Kaos) הצמד לא מאכזב ולמרות הביט החלש יחסית הם מצליחים לשמור על השיר מעניין לאורח כל הארבע וחצי דקות.
בשיר הרביעי של האלבום, Jane II, הם עושים המשך לשיר Jane מהאלבום הקודם שלהם, ומה שהפך לחותם קבוע אצל הצמד לאורך כל האלבומים שלהם. השיר עצמו משמש כהמשך נחמד אבל קצת משעמם. הקצב של האלבום שוב מתגבר לקראת השיר הבא, Please Listen to My Demo, שמספר את הסיפור של EPMD עד שהם פרצו ששובר טיפה את הסיגנון הקליל של האלבום ומשלב משהו יותר רציני ועם תוכן עמוק יותר. גם הביט הזה הפך לסוג של תרשים והסאמפל שלו מוחזר אחר כך בעוד מלא שירים.
בשירים הבאים EPMD חוזרים טיפה לשעמם אבל אז זורקים את הפצצה הכי גדולה באלבום שלהם, The Big Payback, שהוא השיר השמיני שלהם ועד היום אולי הפגנת הסקילז הכי גדולה ששני אלה עשו אי פעם(אם זה יוצא לכם הגיוני מה שכתבתי עכשיו...) וגם הטראק הבא Strictly Snappin' Necks למרות האטיות שלו נשמע לא רע בכלל.
השיר Knick Knack Patty Wack כנראה יהיה מוכר לכם בגלל הסאמפל שדריי הישתמש בו מאוחר יותר בקליפורניה לאב של טופאק אבל תזכרו איפה שמעתם את המקור!
האלבום הסופו של דבר נגמר בשיר ארוך במיוחד(6 וחצי דקות!) וגם הוא כולל סאמפל מוכר ששומש ע"י אייס קיוב וההרכב שלו Westside Connection מאוחר יותר, זאת דרך נחמדה לסיים את האלבום אבל ארוכה מדי לטעמי.

האלבום הזה נשמע כמו המשך ישיר של Strictly Business, מבחינת הפקות וגם מבחינת התוכן המילולי שזה יכול להווה יתרון וחיסרון בו זמנית. החסרון הכי גדול באלבום זה כמה שירים מאוד חלשים כגון Who's Booty או הסקיט You Had Too Much to Drink שנמשך במשך 7 וחצי דקות וגם כמובן הקטע שאריק ופאריש לא טרחו לגוון בגרוש באלבום הזה וכמובן איך לא האורך של האלבום שנמשך כמעט שעה שלמה למרות שהיו בו רק 12 טראקים. היתרון הכי גדול זה הביטים המסומפלים והמגניבים שאומנם היום עלולים להישמע טיפה מיושנים אבל בשביל שנת 89 נשמעו טריים כמו לחם שרק יצא מהתנור.
האם לקנות את האלבום הזה? לא הייתי ממהר, אם אתם היפ הופ הדס וותיקים שאוהבים את הסאונד הישן הזה אני בטוח שלא יהיה חבל על הכסף, מאזינים חדשים עלולים להישתעמם מהאלבום לכן הייתי ממליץ להוריד את האלבום קודם.
בסופו של דבר הייתי נותן לאלבום הזה 3 כוכבים, דומה לאלבום הראשון שלהם אבל לא ממש באותה הרמה ותמיד האלבום הזה נותן תחושבה של מיחזור.