Jay Z - The Black Album - 2003

Jay Z - The Black Album - 2003

שון קארטר שעד שנת 2003 היה די הרבה שנים במשחק והספיק לשחרר 7 אלבומי סולו(בלי אוספים ואלבומים משותפים) והוא החליט שכנראה הוא ראה מספיק והחליט שהאלבום השמיני שלו יהיה גם האחרון שלו(למרות שהפרישה שלו נמשכה 3 שנים בלבד והוא חזר בשנת 2006).
השם של האלבום נבחר כנראה כפארודיה על האלבום הלבן של הביטלס, למה הוא בחר את השם הזה דווקא? אין לי מושג אבל מה שאני כן יודע שזה שם ממש מעולה ויש משך את תשומת לליבי לאלבום.

את האלבום הזה הוא החליט שהוא עושה לבד בלי כל מיני אורחים(פארל וויליאמס היה היחיד וגם הוא עשה רק פזמון באחד השירים) ומבחינת הפקות הוא החליט שהוא הולך לגוון עד הסוף והביא מפיק אחר לכל שיר(חוץ מקניה ווסט וג'אסט בלייז שהפיקו 2 טראקים כל אחד) כולל כמה מפיקים שלא ממש עבד איתם בעבד כמו DJ Quik ו 9th Wonder ועדין האלבום נשמע כמו גוף אחד שלם למרות שעבדו עליו איזה 15 אנשים שונים.
האלבום בסופו של דבר "סיים" את הקריירה של ג'י זי בטעם מאוד מתוק עם האלבום הזה עם הצלחה מסחרית גדולה וגם אצל המבקרים והמעריצים שהגדירו את האלבום לאחד המוצלחים שלו אם לא הכי מוצלח והרבה אפילו טענו שהאלבום הוא דוגמה מעולה לקלאסיקה מודרנית.

בשבילי האלבום הזה מאוד מיוחד כי זה האלבום הראשון של ג'י זי ששמעתי(בשנת 2003 התחלתי להיכנס ברצינות להיפ הופ) ותמיד תהיה לי הפליה לטובה כלפי האלבום הזה אבל אני אנסה לשים את הסובייקטיביות שלי בצד כלפי האלבום הזה ונעשה את זה כמה שיותר פייר.
האלבום פותח בשיר December 4th ונותן לנו אחלה "רקע" על ג'י זי ועל איך הוא הגיע למעמד שהוא נמצא בו היום ואפילו דוחף דיס קטן על המנטור שלו לשעבר Jaz O.
בשיר הבא What More Can I Say ג'י זי מכריז על עצמו כה GOAT ובעצם יוצא בהצהרה שהמשחק בלעדיו לא אותו דבר פשוט והשיר השלישי, Encore, הפך לסוג של השלמה לשני השירים הראשונים ובעצם כביכול מסיים את הקריירה של ג'י.
האלבום לא נגמר שם כמובן ואולי התפיסה שלי קצת מוטעת אבל ככה לפחות אני ראיתי את זה.
למרות שהאלבום ברובו ממולא בנושאים רציניים יחסית יש גם כמה דברים קלילים למצעדים כמו Change Clothes ו Dirt Off Your Shoulder שהם בעייני החוליה הדי חלשה של האלבום אבל גם הם סבירים ביותר.

אבל הפיק בעיני מגיע בשיר 99 Problems שג'י מביא את הסטורילטלינג שלו לאלבום וגם בצד יוצא דופק השיר הזה דופק ערבוב מעניין ביותר בין רוק וראפ, ואמר את זה בן אדם שלא אוהב שילובים כאלה בדרך כלל.
עוד שיר די מעניין בעייני היה Lucifer שבחר נושא מאוד מעניין מאוד ודי יחודי שלא שומעים די הרבה דברים כאלה ומביא ערבוב של רגאי בקטנה שיוצא די טוב וגם זה בא מבן אדם שלא חושב שרגאי וראפ אמורים ללכת ביחד בכלל.
האלבום נגמר גם כן בצורה ממש טובה עם השיר My 1st Song שג'י זי מדבר על הילדות שלו ומביא את הפלואו המהיר שלו לשיר הזה מה שלא נשמע אני חושב מאז שנת 98 בשיר Nigga What, Nigga Who (Originator 99).

בכלליות אני יכול לומר שהאלבום הוא חוויה ממש טובה והאזנה רציפה בלי צורך ממשי לדלג על שום דבר, מה שמאוד נדיר בשנות האלפיים וכמו שכתבתי בהתחלה למרות שהאלבום כולל מפיקים שאין להם קשר אחד לשני האלבום בסופו של דבר מרכיב תמונה אחת טובה. כמובן שרוב הקרדיט מגיע לאחד והיחיד, שון קארטר שלא התעצל, שם זין על מה שהמצעדים מחפשים ונתן לנו אלבום כמו שאנחנו, המעריצים שלו רוצים לשמוע.
אם אתם במקרה מוצאים את עצמכם בסניפי טאוור רקורדס או כל חנות מוזיקה וראיתם את האלבום שוכב על המדף, קחו אותו ביד, לכו לקופה ותקנו אותו מיד.

הציון הסופי שלי לאלבום הולך להיות 4.5 כוכבים.